Chapter 11 · פרק יא

יבאר כלל הבחנות שיש להבחין בנושאים וסדר הלמוד

עד הנה בארנו דרך הבנת הסגיות; עתה נבאר ההבחנות שיש להבחין בנושאים שנראה לדון כפי הסגיות וההלכות או כפי השכל.

כללי ההבחנות שאפשר להבחין בנושאים – עשרים וארבע ואלו הן:

הבחנה ראשונה –– המהות, והוא כלל ענינו של הנושא כפי מה שהוא באמת, שבו תבחינהו במחשבתך מכל שאר הנושאים המצירים בה. ובאור הענין הכללי הזה כראוי נקרא גדר. דרך משל: כשאמרו "איזהו כוללת – כל שאין בה לא כתף ולא נטף – זה נקרא גדרה של עוללת, והינו אשכול שאין לו לא כתף ולא נטף. ומשפט הגדר הוא, שיבאר העקר מה שבעצמותו של הנושא, שהוא מה שעושה אותו מה שהוא. פרוש, שאלו היה דבר זה נעדר ממנו לא היה זה הנושא אלא נושא אחר.

הבחנה שניה – החלקים: דרך משל: "שני עורות יש לו לושט; וכן: גליל העליון, גליל התחתון והעמק.

הבחנה שלישית – האיכות. והוא תכונת הנושא ומזגו. כגון, אם הוא קר, אם הוא חם, אם לח ואם יבש, המראה שבו חזקו או חלשתו, וכיוצא בזה. דרך משל: חיצון אדם ופנימי לבן. וכן: “אשיני הוו צמת הגידין, רכיכי לא הוון צמת הגידין”.

הבחנה רביעית – הכמות. והוא המדה במה ששיך מדה ומנין במה ששיך מנין. דרך משל: “הרי זה מקדש שש-עשרה אמה לכל רוח” או “הרי זה מקדש ארבעים וחמש גפנים” וכן כיוצא בזה.

הבחנה חמשית – החמר. והוא מה שממנו נעשה הנושא. דרך משל: "כלי מתכות – חמרן הוא מתכת, כלי חרס – חמרו חרס.

הבחנה ששית – הצורה. היא משני מינים: האחד – עצמית והשני מרגשת. העצמית היא מהותו של הנושא, דרך משל: צורת האדם הוא היותו בעל חיים מדבר. אמנם זה ענין משכל באדם – לא מרגש ונראה בו. המרגשת היא תבנית הנושא כמו שיראוהו העינים. דרך משל: “כמין תבה פרוצה, כמין גם”.

הבחנה שביעית – הפעלה. והוא מה שהוא פועל בזולתו. ויש בה שני מינים: האחד טבעית, והוא מה שפועלים הנמצאים זה בזה בטבע. דרך משל: “דמנקרא להו למעיא”. השני רצונית, והוא מה שפועלים הבעלי חיים ברצונם. דרך משל: “הקורא קריאת שמע”.

הבחנה שמינית – ההפעל. והוא רשם שנרשם בנושא ממה שפועלים בו אחרים. דרך משל: “מעים שנקבו וליחה סותמתה”, שהיד סולדת בו חם מקצתו חם כלו.

הבחנה תשיעית – הסוג והמין, דהינו מאיזה סוג הוא הנושא או מאיזה מין. וכבר נתבאר ענין הסוג והמין אצל בעלי הדקדוק, והוא – שכלל הרבה נושאים משתפים בענין אחד, נקרא מין. דרך משל: אדם הוא מין, כולל כל האנשים להיותם משתפים בענין האנושיות. ואולם מה שיכלל מינים רבים יקרא סוג. דרך משל: בעלי חיים הוא סוג – שכולל מין האדם, מין הבהמות, מין העופות, מין הרמשים, מין הדגים. וכשיהיה עוד כלל אחר, שיכלל סוגים רבים, יקרא סוג הסוג, והסוגים הנכללים בו יקראו לגבי מינים, ולגבי המינים הנכללים בהם יקראו סוגים. דרך משל: גשם הוא סוג כולל הבעלי חיים ובלתי בעלי החיים, וכל אחד משנים אלה הם סוגים שכוללים מינים הרבה. דרך משל: הבעלי חיים כולל המדבר ובלתי מדבר; הבלתי בעלי חיים כולל האבנים, המתכות והצמחים. ואמנם בעלי חיים לגבי גשם נקרא מין ולגבי מדבר נקרא סוג. כלי עץ הוא סוג כולל שני מינים, שהם פשוטי כלי עץ ומקבלי כלי עץ. וכן כל כיוצא בזה.

הבחינה העשירית – הסבה, והוא מה שמכחה נולד ונמצא המסובב. ויש בה שני מינים: האחד – סבה מולדת והשני – פועלת. דרך משל, העץ לפרי היוצא ממנו – סבה מולדת, והרי זה כמו האב שהוא סבה לבנו, שהוא המשך נמשך ממנו. – “אך דאזלא מחמתה” הוא הסבה הפועלת, וכן: “חמרא וריחני פקחין” הם סבה פועלת. והרי זה ככל אמן לכלים שהוא עושה – שאינם המשך ממנו אך נפעלים ממנו.

הבחנה אחת עשרה – האמצעי שעל ידו פועלת הסבה את פעלתה. דרך משל: “דמעבד לה על ידי קיוהא דחמרא”.

הבחנה שתים עשרה – המעורר, והוא מה שמעורר את הפועל ברצון שיפעל. דרך משל: “– מה שמועה שמע ובא? – קריעת ים-סוף שמע ובא”. שמיעת קריעת ים-סוף היתה שהעירה את יתרו לשיבוא.

הבחנה שלש עשרה – התכלית, והוא הכונה שמתכון הפועל בפעלתו. פרוש, מה שהוא מבקש להשיג על ידי פעלתו. דרך משל: הלומד על מנת לעשות – תכליתו בלמוד הוא להשיג היותו עושה מעשים טובים.

הבחנה ארבע עשרה – המסובב, והוא הנולד מן הנושא, שנמצא הנושא סבה לו. דרך משל: “דאזלא מחמתה”, ההליכה היא המסובב שלו. הבן הוא מסובב של האב; הכלי – מסובב של האמן.

הבחנה חמש עשרה – המתחבר, והוא כל מקרה שיתלוה ויתחבר לנושא, נוסף על עצמותו, ויחלק לשלשה מינים: האחד, מה שמתחבר בעצמו של הנושא או עליו או אליו, כגון: החכמה בחכם, הקלות בדבר קל, הכבוד בנכבד; הצפוי על הכלי; הלבוש על האדם. דרך משל: בהמה מסכנת – שיש בה מקרה הסכנה; מטפחת שרויה במים – שיש בה מקרה זה של היותה שרויה במים. השני – ענין שנמצא עם הנושא בזמן אחד. דרך משל: פת שאפאו עם הצלי. – וכן כל שהוא עקר ועמו טפלה. השלישי הוא הקודם והמאחר – והוא מה שיקדם לנושא או שיבוא אחריו. דרך משל: “נוטלים לידים ואחר כך מוזגים את הכוס”. – הנה נטילת-ידים הוא קדם למזיגת הכוס ומזיגת הכוס הוא הבא אחר נטילת הידים.

הבחנה שש עשרה – המקום, דרך משל: שתי גזזטראות, זו למעלה מזו; שתי עירות, זו סמוכה לזו; עשרה בתים, זה לפנים מזה.

הבחנה שבע-עשרה – המצב, והוא תכונת התיצב הנושא במקומו. דרך משל: “הקורא את המגילה – בין עומד בין יושב”: בערב, כל אדם יטו ויקראו ובבקר – יעמדו".

הבחנה שמונה עשרה – התנועה, והוא מה שיעתק הנושא ממקום אל מקום. דרך משל: “ההולך ממקום שאין עושים למקום שעושים”.

הבחנה תשע עשרה – הזמן, דרך משל: “מאימתי קורין את שמע בערבית”: “כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו”.

הבחנה עשרים – היחס, והוא מה שאחד מתיחס לזולתו. דרך משל: "דורו של משה; זרעו של אברהם.

הבחנה עשרים ואחת – הנושא, והינו כשהנדון שלפנינו הוא מקרה מן המקרים שיהיה נשוא על אחד מן הנושאים, הנה נבקש מי הוא נושאו. דרך משל, כשאמרו (פסחים י"ד): “איזהו דבר שחלוקה טמאתו בין מת לשרץ – הוי אומר, זה מתכת”.

הבחנה עשרים ושתים – הדמיון. דרך משל: “דמיא לסאסאה”; (שם): “חרב – הרי הוא כחלל”; “אדי ואדי – חד שעורא הוא”.

הבחנה עשרים ושלש – ההבדל, והוא העדר הדמיון. דרך משל: (שם כ"ב): “שאני דם דאתקש למים, שאני אבר מן החי דאתקש לדם”.

הבחנה עשרים וארבע – הנגוד, והוא הפך הדמיון. וכבר נתפרש למעלה הנגוד בכל מינין והבאנו משליהם, עין שם.

וצריך שתדע שיש קדימה ואחור משלשה מינים: האחד – זמני והשני – שכלי והשלישי – טבעי.

זמני – הוא מה שיקדים לזולתו בזמן; שכלי – הוא מה שלא יקדם בזמן אלא במעלה שנתן לו.

קדימה בשכל – דרך משל: המלך והעם – המלך קודם והעם מאחר; העליונים קודמים לתחתונים, וכן כיוצא בזה.

הטבעי – הוא מי שמציאותו תלוי במציאות חברו, אף על פי שימצאו שניהם כאחד, אותו שהוא סבה לחברו יקרא קודם והמסובב ממנו – מאחר.

ומה שעוזר אל ההשכלה עזר גדול ומקל לה את הטרח הוא הסדר, וזה – בין ללמד ובין ללמד. כי הנה בזה מסקל את המסלה לפני השכל, שיוכל ללכת בדרכי ההתבוננות בלי מכשולות. ואם לומד – הוא ישיג המשכלות שהוא מבקש על נכון, ואם מלמד – הוא יבאר מה שבדעתו לבאר באור מספיק, ויקל אל הלמד ממנו להשיג מה שילמדהו.

עקרי הסדר שלשה: הסדור, הגדרים והחלוק.

הסדור – הוא סדור הענינים מה שראוי להיות בתחלתן ומה שראוי להיות אחר כך. והנה הסדור הנאות – הוא התהלך תמיד מן הענינים הקודמים אל מאחריהם, מהיותר נודעים אל הנעלמים יותר. פרוש: הכוללים הם תמיד קודמים ויותר נודעים מהמרכבים. דרך משל: בחכמת הדקדוק הנה מה שראוי שידבר תחלה הוא בענין האותיות, אחר כך – התבות והנקדות, אחר כך – על חלקי הדבור, דהינו – השמות, הפעלים והמלות, אחר כך – על חבורי המאמרים אלה עם אלה.

ואמנם צריך שתדע, כי הנה מיני החכמות – שתים, והם השכליות והמעשיות.

פרוש שכליות – מה שענינו ידיעת מדע אחד.

מעשיות – מה שענינו ידיעת מלאכה אחת.

דרך משל: חכמת התכונה היא ידיעת הגלגלים וכוכביהם בסבוביהם; חכמת הדקדוק היא ידיעת מעשה הדבור המתקן. חכמת התכונה הנקרא שכליות, שאין בה אלא השכלת אחד מן הענינים שבמציאות כמו שהוא בו, וחכמת הדקדוק תקרא מעשיות, שהרי תכליתה הוא ללמד איך ראוי שידבר בלשון ההוא.

ואולם הסדר הראוי בלמודים השכליים הוא – תחלת הכל, ידיעת הנושא שעליו נעסק, אחר כך – ידיעת חלקיו, אחר כך – ידיעת סבותיו, אחר כך – ידיעת עקריו לפי ההדרגה, דהינו, בתחלה הכוללים ואחר כך הפרטים; בתחלה הפשוטים ואחר כך המרכבים וכמו שזכרתי למעלה.

והסדר הראוי בלמודים המעשיים – הוא תחלת הכל ידיעת התכלית אשר נרצה להשיג, אחר כך – ידיעת האמצעים המצטרכים להבנת התכלית ההוא לפי ההדרגה. דרך משל, כשנרצה ללמד קביעות חדשי השנה, הנה צריך שנבאר בתחלה התכלית, והוא – קביעות ראשי החדשים בזמן הראוי. אחר כך נבאר האמצעים המצטרכים לזה, והוא – ידיעת ענין בחדשים החסרים והמלאים והשנים הסדורות והחסרות והשלמות, ענין הפשוטות והמעברות, חשבון המולדות וידיעת הדחיות.

וממה שצריך שתזהר מאד בסדור הוא, שלא תזכיר הענינים חוץ למקומם ומדרגתם, והינו, שלא תבאר המאחר לפני הקודם, כי יהיה בלתי אפשר להבין את אשר תלמדהו, מפני שיחסר ידיעת ענין מה שראוי שיקדם, או שלא תזכיר דבר אשר לא בארת – כי זה יבלבל דעת השומע וימנעהו מהשיג מה שתלמדהו, אלא אם תכרח להביא דבר אשר לא בארתו עדין, הנה תזכיר אצלו מיד שעוד לפנים תבארהו. כי זה ממה שהשקיט דעת השומע, שלא ישוטט לבקש ידיעת הדבר ההוא שאי אפשר לו למצא אותה. דרך משל, אלו היית מבאר בלמוד קביעות החדשים תזכרנו ענין השנים הסדורות והחסרות ושלמות קדם ענין החדשים החסרים והמלאים – הנה זה חסרון סדר, כי ענין הסדורות החסרות והשלמות תלוי בענין חסרון החדשים ומלואם ואי אפשר שתוכל לבארו כראוי קדם שתבאר חסרון החדשים ומלואם.

הגדרים – הוא שתתבונן מאד בכל הענינים שתזכיר לגדר אותם לאמתם בגדר שלם, שיכלל כל עקר ענינם עד שיכיר ציורם היטב בדעת השומע, ולא תקח הענינים במקריים תחת העצמיים, לגדר בהם ענינך, כי לא יתן זה ציור שלם אל שומעיך.

החלוק – הוא גם כן עקר גדול להקל ללמד השגת מבקשו. כי כל זמן שאין השכל משיג אלא הכללים אין השגתו שלמה, וכדי שתשתלם צריך שינתח לפניו הנושא לנתחיו. כדי שיוכל להביט על כלם ולהכירם כמו שהם, ואז יקרא שנצטיר בו הנושא ציור שלם. ואמנם, מה שצריך שתשמר בזה הוא – שיהיו החלקים אשר תבחין כוללים כל נושאיך באמת, לא פחות ולא יותר. פרוש: שלא תניח חלק מנושאיך אשר לא תמנהו, וכן לא תמנה יותר על מה שיש בו באמת. והמבחר שבחלוק הוא – שתחלק נושאך לחלקים כוללים, ואחר כך תשוב ותחלק כל חלק מחלקיו לחלקים שניים, פרטיים מהראשונים, וכל אחד מן השניים לשלישיים, וכן על דרך זה. וטוב שתמעט במספר החלקים כל מה שאפשר לך, ותרבה בחלוק כל מה שאפשר. פרוש, שאם תוכל, תשתדל לכלל כל נושאך בשני חלקים או שלשה. וכן על דרך זה. דרך משל: “יציאות השבת – שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ”. – הנה כאן חלוק כלל יציאות השבת לשני חלקים, דהינו, בפנים ובחוץ. אחר כך חלוק כל אחד משני חלקים לשנים, וכל אחד מאלה השתים לשתים אחרים ונמצאו ארבע – וזהו “שתים שהן ארבע”.

והנה תזהר בזה להתהלך בהדרגה הראויה, ולא תזכיר חלק שניים עם הראשונים ולא שלישיים עם השניים, וכן כיוצא בזה, אלא כל דבר במקומו ומדרגתו. ויהיו החלקים כל אחד שונה מחברו ונבדל ממנו באמת, שלא תמנה ענין אחד שני פעמים. זה כלל דרך העיון וההתבוננות להבין ולהשיג כל משכל שיהיה לאמתו. וה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה.

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

It explains the whole range of aspects that are to be distinguished in subjects, and the order of study.

Until now we have explained the way of understanding the sugyot; now we shall explain the aspects that are to be distinguished in the subjects we see fit to examine, whether according to the sugyot and the halachot or according to the intellect.

The general classes of aspects that can be distinguished in subjects are twenty-four, and these are they:

The first aspect — the essence (mahut, the quiddity), which is the whole matter of the subject as it truly is, by which you distinguish it in your thought from all the other subjects conceived therein. And the proper explanation of this comprehensive matter is called a definition. For example: when they said "What is an olelet [a defective grape cluster]? Any [cluster] that has neither a shoulder nor a pendant" [ed. Mishnah Peah 7:4: איזוהי עוללת; 1742 prints איזהו כוללת] — this is called the definition of an olelet, namely, a cluster that has neither shoulder nor pendant. And the rule of the definition is that it set forth, above all, what lies in the essence of the subject, which is what makes it what it is. That is, if this thing were absent from it, it would not be this subject but another subject.

The second aspect — the parts. For example: "The esophagus has two skins"; likewise: "Upper Galilee, Lower Galilee, and the Valley."

The third aspect — quality, which is the disposition of the subject and its temperament, such as whether it is cold or hot, whether moist or dry, the color in it, its strength or its weakness, and the like. For example: "the outer [skin of the esophagus] is red and the inner is white." Likewise: "[where they are] hard, they are the juncture of the sinews; [where] soft, they are not the juncture of the sinews."

The fourth aspect — quantity, which is measure in what admits of measure, and number in what admits of number. For example: "such a one renders forbidden sixteen cubits in every direction," or "such a one renders forbidden forty-five vines," and the like.

The fifth aspect — the material (chomer, the matter), which is that from which the subject is made. For example: metal vessels — their material is metal; an earthenware vessel — its material is earthenware.

The sixth aspect — form. It is of two kinds: the one, definitive (essential), and the second, physical (sensible). The definitive form is the essence of the subject; for example, the form of man is his being a speaking [i.e., rational] animal. However, this is a matter grasped by the intellect in man — not sensed and seen in him. The physical form is the shape of the subject as the eyes see it. For example: "like a box that is open [on one side]", "like a gamma [the letter Γ]."

The seventh aspect — action, which is what the subject does to another. There are two kinds of it: the one, natural, which is what existing things do to one another by nature. For example: "that it pierces their intestines" [ed. Chullin 58b: דמינקבה להו למעיינה, "it perforates their intestines"; 1742 prints דמנקרא and gives no reference]. The second, voluntary, which is what animals do by their will. For example: "one who recites the Shema."

The eighth aspect — affection (hipa'el, passion), which is an impression impressed upon the subject by what others do to it. For example: "intestines that were perforated and the mucus seals them"; "that the hand recoils from it"; "if part of it is hot, all of it is hot."

The ninth aspect — genus and species, namely, of what genus the subject is or of what species. Now the matter of genus and species has already been explained by the masters of grammar, and it is this: a class of many subjects that share in one matter is called a species. For example: man is a species, including all human beings, since they share in the matter of humanity. But that which includes many species is called a genus. For example: animal is a genus — which includes the species man, the species of beasts, the species of birds, the species of creeping things, and the species of fish. And when there is yet another class that includes many genera, it is called a higher genus; and the genera included in it are called species relative to it, while relative to the species included in them they are called genera. For example: body is a genus that includes animals and non-animals, and each of these two is a genus that includes many species. For example: animal includes the speaking and the non-speaking; non-animal includes stones, metals, and plants. However, animal relative to body is called a species, and relative to the speaking [being] it is called a genus. Wooden vessel is a genus that includes two species, which are flat wooden vessels and wooden vessels that have a receptacle. And likewise everything of the kind.

The tenth aspect — the cause, which is that by whose power the result is generated and comes into being. There are two kinds of it: the one — a generative cause, and the second — an effective [cause] (the efficient cause). For example, the tree, relative to the fruit that issues from it, is a generative cause; and this is like the father, who is a cause of his son, who is an extension drawn from him. — "But [where] it goes because of it" is the effective cause; likewise: "wine and fragrances make [one] keen" — these are an effective cause. And this is like any craftsman relative to the vessels he makes — which are not an extension of him but are produced by him.

The eleventh aspect — the means, by which the cause performs its action. For example: "that one prepares it by means of the acidity of the wine" [ed. Ketubot 75a: אפשר לעברה בקיוהא דחמרא, "it is possible to remove it with wine vinegar"; 1742 prints דמעבד for דמעבר].

The twelfth aspect — the motive, which is what rouses the voluntary agent to act. For example: "— What report did he hear, that he came? — He heard of the splitting of the Red Sea and came." The hearing of the splitting of the Red Sea was what roused Jethro to come.

The thirteenth aspect — the purpose, which is the intention the agent intends in his action; that is, what he seeks to attain by means of his action. For example: "one who studies in order to do" — his purpose in study is to attain his being a doer of good deeds.

The fourteenth aspect — the result (mesovav, the effect), which is what is generated from the subject, the subject being found to be its cause. For example: "[where] it goes because of it" — the going is its result. The son is the result of the father; the vessel — the result of the craftsman.

The fifteenth aspect — the attribute (mitchaber, the adjunct), which is every accident that accompanies and attaches to the subject over and above its essence; and it divides into three kinds. The first: what attaches in the subject itself, or upon it, or to it, such as: wisdom in the wise man, lightness in a light thing, honor in an honored person; the plating upon a vessel; the garment upon a man. For example: "an animal in danger [of dying]" — in which there is the accident of danger; "a cloth soaked in water" — in which there is this accident of its being soaked in water. The second: a matter found together with the subject at one and the same time. For example: "bread that one baked together with the roast." — Likewise, "whatever is principal and has something subordinate with it." The third is the prior and the posterior — that which precedes the subject or comes after it. For example: "they wash the hands and afterwards mix the cup." — Now, washing the hands is prior to mixing the cup, and mixing the cup is what comes after washing the hands.

The sixteenth aspect — place. For example: "two balconies, one above the other"; "two towns, one adjacent to the other"; "ten houses, one within the other."

The seventeenth aspect — posture (matzav, position), which is the manner in which the subject stands in its place. For example: "one who reads the Megillah — whether standing or sitting"; "in the evening every person reclines and recites, and in the morning they stand."

The eighteenth aspect — movement, which is the subject's passing from place to place. For example: "one who goes from a place where they do not work to a place where they do work."

The nineteenth aspect — time. For example: "From when does one recite the Shema in the evening?"; "every person reclines and recites, and in the morning they stand."

The twentieth aspect — relation, which is one thing's being related to another. For example: "the generation of Moses"; "the seed of Abraham."

The twenty-first aspect — the bearer (nosé, the subject), namely, when the case at hand before us is one of the accidents that is predicated of one of the subjects, we then seek which is its bearer. For example, when they said (Pesachim 14): "What is the thing whose impurity differs as between a corpse and a creeping animal? You must say: this is metal."

The twenty-second aspect — similarity. For example: "it resembles an awn [of grain]"; (ibid.) "a sword — it is like the slain"; "this and that — it is one measure."

The twenty-third aspect — difference, which is the absence of similarity. For example (ibid. 22): "blood is different, since it is compared [in Scripture] to water; a limb from a living animal is different, since it is compared to blood."

The twenty-fourth aspect — opposition, which is the contrary of similarity. Now opposition in all its kinds has already been explained above, and we have brought examples of them; see there.

And you must know that there are priority and posteriority of three kinds: the first — temporal; the second — of rank (sichli, conceptual); and the third — natural.

Temporal — is that which precedes another in time; of rank — is that which does not precede in time, but in the rank that has been assigned to it.

Priority of rank — for example: the king and the people — the king is prior and the people posterior; the higher [beings] are prior to the lower, and likewise with the like.

Natural — is [the case of] one whose existence depends on the existence of its fellow: even though both exist together, the one that is the cause of its fellow is called prior, and what results from it — posterior.

And what gives great help to intellection and lightens its toil is order, and this — whether for learning or for teaching. For by this one clears the road before the intellect, so that it can walk in the ways of reflection without stumbling blocks. And if he is learning — he will properly apprehend the intelligibles that he seeks; and if he is teaching — he will explain what he intends to explain with a sufficient explanation, and it will be easy for the one who learns from him to apprehend what he teaches him.

The principles of order are three: arrangement (siddur), definitions, and division.

Arrangement — is the arrangement of the matters, what ought to be at their beginning and what ought to come afterward. Now the fitting arrangement is to proceed always from the prior matters to those posterior to them, from the better known to the more obscure. That is: the general matters are always prior to, and better known than, the compound. For example: in the science of grammar, what ought to be discussed first is the matter of the letters; afterward — the words and the vowel points; afterward — the parts of speech, namely — nouns, verbs, and particles; afterward — the joining of statements one with another.

However, you must know that the kinds of sciences are two, and they are the theoretical and the practical.

That is, theoretical — that whose matter is the knowledge of a body of learning.

Practical — that whose matter is the knowledge of a craft.

For example: the science of astronomy is the knowledge of the spheres and their stars in their revolutions; the science of grammar is the knowledge of the practice of correct speech. The science of astronomy is what is called theoretical, for there is nothing in it but the intellection of one of the matters that exist, as it is in itself; and the science of grammar is called practical, for its purpose is to teach how one ought to speak in that language.

But the proper order in theoretical studies is — first of all, knowledge of the subject with which we deal; afterward — knowledge of its parts; afterward — knowledge of its causes; afterward — knowledge of its principles by gradation, namely, first the general matters and afterward the particular ones; first the simple and afterward the compound, as I mentioned above.

And the proper order in practical studies is — first of all, knowledge of the purpose that we wish to attain; afterward — knowledge of the means required for understanding that purpose, by gradation. For example, when we wish to teach the fixing of the months of the year, we must first explain the purpose, which is — the fixing of the beginnings of the months at the proper time. Afterward we explain the means required for this, which is — knowledge of the matter of the deficient and full months, and of the regular, deficient, and complete years; the matter of the common and the intercalated [leap] years; the reckoning of the conjunctions [moladot]; and knowledge of the postponements [dechiyot].

And among the things about which you must be very careful in arrangement is that you not mention the matters outside their place and level — namely, that you not explain the posterior before the prior, for it will be impossible to understand what you teach, since knowledge of the matter that ought to come first will be lacking — or that you not mention something you have not explained, for this will confuse the mind of the hearer and prevent him from apprehending what you teach him; unless you are compelled to bring in something you have not yet explained, in which case you should mention right there that you will explain it further on. For this is among the things that set the hearer's mind at rest, so that it does not wander about seeking knowledge of that thing, which it cannot find. For example, if, when explaining the study of the fixing of the months, you were to mention the matter of the regular, deficient, and complete years before the matter of the deficient and full months — this is a deficiency of order, for the matter of the regular, deficient, and complete [years] depends on the matter of the deficiency and fullness of the months, and you cannot possibly explain it properly before you explain the deficiency and fullness of the months.

Definitions — this is that you reflect very carefully on all the matters you mention, so as to define them according to their truth with a complete definition that embraces the whole principle of their matter, until their conception is well recognized in the mind of the hearer; and that you not take the matters in their accidental [features] in place of the essential ones, defining your matter by them, for this will not give a complete conception to your hearers.

Division — this too is a great principle for making it easy for the learner to apprehend what he seeks. For as long as the intellect apprehends only the generals, its apprehension is not complete; and in order that it be made complete, the subject must be dissected before it into its parts, so that it can look upon all of them and recognize them as they are; and then it may be said that the subject has been conceived in it with a complete conception. However, what you must take care of in this is — that the parts you distinguish truly embrace your whole subject, no less and no more. That is: that you not leave any part of your subject that you do not count, and likewise that you not count more than is truly in it. And the choicest form of division is — that you divide your subject into general parts, and afterward go back and divide each one of its parts into secondary parts, more specific than the first, and each one of the secondary into tertiary ones, and so on in this way. And it is good that you minimize the number of parts as much as you can, and multiply the division as much as possible. That is, if you can, try to embrace your whole subject in two parts or three, and so on in this way. For example: "The carryings-out of the Sabbath — two which are four [for the one] inside, and two which are four [for the one] outside." — Here the class of the carryings-out of the Sabbath is divided into two parts, namely, inside and outside. Afterward each one of the two parts is divided into two, and each of these two into two others, and they come to four — and this is "two which are four."

Now be careful in this to proceed by the proper gradation, and do not mention a secondary part together with the primary ones, nor tertiary ones with the secondary, and likewise the like, but each thing in its place and its level. And let the parts each be different from its fellow and truly distinct from it, so that you do not count one matter twice. This is the whole of the way of inquiry and reflection, to understand and apprehend every intelligible whatever it may be, according to its truth. And may God give wisdom; from His mouth, knowledge and understanding.

Complete and finished; praise to God, Creator of the world.