Chapter 7 · פרק ז

יבאר מיני ההקשים

הנה עד הנה בארנו היסוד הראשון – שהוא בהבנת המאמרים. עתה נבאר השני – שהוא בהלדת התולדות.

טבע ההתבוננות נותן, שכאשר יאמר נשוא אחד בנושא אחד, כל מה שיהיה נכלל או מתחבר באמת בנשוא ההוא, יאמר באותו הנושא. וכן כל מה שנכלל באותו הנושא יאמר בו אותו הנשוא. ועל פי השרש הזה, כשנשמע מאמר מן המאמרים, יולדו לנו ממנו מאמרים הרבה – כלם נמשכים באמת מן המאמר ההוא ששמענו ונכללים בו, כדרך שנכללים הפרטים בכלליהם. דרך משל: שמענו, שהעושה אב מלאכה בשבת חיב סקילה. הנה נדע שכל מה שהוא אב מלאכה, יש בו ענין זה של חיוב סקילה: מעתה, כל מעשה שנדע היותו אב מלאכה, נדע ודאי שיש בו חיוב סקילה: ונוליד מזה, שהכותב בשבת חיב סקילה, הלש חיב סקילה, וכן כלם. כי כל אלה נכללים בנושא המאמר הראשון, דהינו: העושה אב מלאכה. וכן אלו שמעת מאמר, שהאזמל של מילה הוא מקצה – הנה כל מה שיודע לנו היותו מתחבר לנשוא זה של מקצה תדין בלי ספק המצאו באזמל של מילה; ועל כן, כשתדע שהמקצה אסור בטלטול, תדע שהאזמל של מילה אסור בטלטול. והנה המאמר הראשון שממנו ימשך השני נקרא הקדמה, והנמשך נקרא תולדה; והולדת התולדה מהקדמתה נקרא הקש, וכשיהיה על דרך זה נקרא הקש מופתי. ואולם הנך רואה, שהמשך תולדה זו בא מהיות נשוא התולדה מתחבר באמת על נשוא ההקדמה או נושא התולדה נכלל תחת נושא ההקדמה. ואלו תמצא שאין נשוא התולדה נכלל או מתחבר בהכרח ותמיד בנשוא ההקדמה, הנה התולדה לא תולד. דרך משל משבת, שההבערה אב מלאכה, ושמעת שכל העושה אב מלאכה בשבת חיב מיתה, ואחר כך שמעת ר"י אומר שהבערה אינה אב מלאכה: הנה לא תוליד עוד שהמבעיר יהיה חיב מיתה. וכן כשידעת שהמקצה אסור בטלטול, וחשבת שלטלטלו מן הצד יהיה גם כן אסור, ואחר כך שמעת שטלטול מן הצד אין שמו טלטול – הנה לא תדין עוד שיהיה המקצה אסור לטלטלו מן הצד. ואמנם, בדבר הזה יפל הטעות בשכלו של האדם, שיחשב מתחילה היות הדבר בדרך אחד וימצאהו אחר כך בדרך אחר, וגם יפל המחלקת וההפרש בין הסברות ועל כן יקרה שאחד יוליד תולדה אחת ואחר יכחישה.

עוד מטבע ההתבוננות הוא, שהדומים ילמדו זה מזה. פרוש, שאם מצאנו שני נושאים דומים, מצאנו באחד מהם מפרש נשוא אחד, בדין המצא הנשוא ההוא גם בשני, אף על פי שלא פרש בו, ונקרא “בנין אב” או “מה מצינו”. וכן על דרך זה נדון מהפחות על היתר או להפך. והינו, שאם נמצא נשוא בנושא שהוא פחות מחברו, וראוי אותו נשוא להמצא בנושא שיותר ממנו – נדון היותו בו. וכן מהיתר לפחות, וזה נקרא “כל שכן” ו"קל וחמר“. דרך משל, אמרו בתורת כהנים: “יחיד מוצא מכלל צבור ונשיא מוצא מכלל צבור. מה יחיד מביא אשם תלוי אף נשיא מביא אשם תלוי” – זה למוד מכח דמיון: וכשאמרו: “ומה אם היחיד, שאין מביא על הודעו זכר – מביא אשם תלוי, נשיא שמביא על הודעו זכר – אינו דין שמביא אשם תלוי” – זה נקרא קל-וחמר. והנה אם תמצא שהנושאים, שחשבת היותם דומים, שאינם דומים באמת, תבטל התולדה; וכן אם תמצא, שאותו שחשבת פחות או יתר, אינו פחות או יתר, תבטל התולדה; או אם תמצא נושא אחר דומה לנושא הנדון, שאין בו הנשוא ההוא – תבטל תולדתך. דרך משל: כשהיינו חושבים ש”ילמד צבור מנשיא" השיב הש"ס (כריתות כ"ו): “צבור מנשיא לא אתי; מה לנשיא, שכן יש בקרבנו נקבה” – ונמצא שאין הצבור ונשיא דומים באמת. וכן כשלמדו בקל-וחמר נשיא ממשיח: “ומה משיח שמביא חטאתו משעבר – אין מביא על הקודמות, נשיא שאין מביא משעבר, אינו דין שלא יביא על הקודמות” – סתרו הקל-וחמר, באמרם: “מה למשיח – שכן אינו מביא בשגגה, תאמר בנשיא שמביא בשגגת מעשה”. – וזה, מפני שבתחלה חשבנו היות משיח יותר מנשיא ועל כן למדנו, שאם הוא אינו מביא קרבן על הקודמות, כל שכן הנשיא, שהוא פחות ממנו, ואחר-כך מצאנו שאין הנשיא פחות, שהרי בבחינה אחרת הוא יתר ממנו, ואם כן אי אפשר לדון מזה על זה. וכשרצו ללמד נשיא מיחיד, באמרם: אם יחיד, שאינו מביא על הודעו זכר – מביא אשם תלוי, נשיא, שמביא על הודעו זכר – אינו דין שמביא אשם תלוי, סתרו הדין, באמרם: “משיח יוכיח, שמביא על הודעו זכר ואינו מביא אשם תלוי”. וזה, מפני שכבר מצאנו נושא דומה לנושא הנדון שאין בו אותו הנשוא.

עוד מטבע ההתבוננות, ששני ענינים, שהם אחד קודם ואחד נמשך, יכריחו זה את זה. פרוש, שבהמצא הקודם ימצא הנמשך ובהעדר הנמשך יעדר הקודם. דרך משל, אמרו בש"ס (פסחים י"ט): “ואי סלקא דעתך רבי עקיבא, לתני רביעי בתרומה וחמישי בקדש”. – הנה זה ההכרח נוסד על יסוד זה שאמרנו, והינו, כי זה ודאי שאם היה סובר כרבי עקיבא. היה נמשך מזה שהיה שונה רביעי וחמישי. כיון שאנו רואים שאינו שונה רביעי וחמישי, אם כן ודאי שאינו סובר כרבי עקיבא. הנה הדין הזה נקרא הקש תלוי, לפי שהקדמתו מאמר תלוי.

עוד מטבע ההתבוננות, שנשואים שונים, שמכרח המצא אחד מהם לבדו בנושא, כשיתברר לנו מציאת האחד, יכרח העדר כל האחרים, וכשיתברר לנו העדר כלם חוץ מאחד, יכרח מציאות האחד הנשאר. דרך משל, אמרו בש"ס (פסחים ד’–ה'): “שמע מנה: הבערה לחלק יצתה” – נוסד זה הלמוד על היסוד הזה שזכרנו. כי הנה הבערה לא יצתה אלא לחלק או ללאו, כיון שראינו שלא יצתה ללאו – אם כן מכרח שיצתה לחלק. וכן כשאמרו בבא-קמא ק"ד): “היכי דמי, אי דלא עשה בעדים – מנא ידעינן? – אלא דעשה בעדים”. יסוד זה הוא, כי אחת מאלה לא ימנע – או עשה בעדים או שלא בעדים: כיון שנתברר לנו שאי אפשר שלא בעדים – שאם כן, “מנא ידעינן” – מכרח שעשה בעדים והנה דין זה נקרא הקש מחלק, לפי שהקדמתו מאמר מחלק או נשוא זה או נשוא זה. יש בנושא זה, או להפך – או לנושא זה ייחס זה הנשוא, וכמו שזכרתי למעלה.

It explains the kinds of syllogisms.

Now, up to this point we have explained the first foundation — which lies in the understanding of statements. Now we shall explain the second — which lies in the generating of conclusions.

The nature of reflection dictates that when a certain predicate is asserted of a certain subject, whatever is truly included in or joined to that predicate is asserted of that same subject. Likewise, whatever is included in that subject has that same predicate asserted of it. On the basis of this root, when we hear some statement, many statements are generated for us from it — all of them truly following from that statement which we heard and included in it, in the way that particulars are included in their classes. For example: we heard that one who performs a primary category of labor on the Sabbath is liable to stoning. Now we know that whatever is a primary category of labor has in it this matter of liability to stoning; accordingly, for any act that we know to be a primary category of labor, we know with certainty that liability to stoning is in it; and we generate from this that one who writes on the Sabbath is liable to stoning, one who kneads is liable to stoning, and likewise all of them. For all these are included in the subject of the first statement, namely: one who performs a primary category of labor. Likewise, had you heard a statement that the circumcision knife is set aside [muktzeh], then whatever becomes known to us as joined to this predicate "set aside" you will judge without doubt to be found in the circumcision knife; and therefore, when you know that what is set aside is forbidden to be moved, you will know that the circumcision knife is forbidden to be moved. Now the first statement, from which the second follows, is called a premise, and what follows is called a conclusion; and the generating of the conclusion from its premise is called a syllogism, and when it is in this manner it is called a classical syllogism (hekesh mofti, a demonstrative syllogism). But you see that the following of this conclusion comes from the fact that the predicate of the conclusion is truly joined to the predicate of the premise, or the subject of the conclusion is included under the subject of the premise. And were you to find that the predicate of the conclusion is not necessarily and always included in or joined to the predicate of the premise, then the conclusion would not be generated. For example, from [the laws of] the Sabbath: kindling is a primary category of labor, and you heard that whoever performs a primary category of labor on the Sabbath is liable to death, and afterward you heard R. Yose say that kindling is not a primary category of labor — then you will no longer generate [the conclusion] that one who kindles is liable to death. Likewise, when you knew that what is set aside is forbidden to be moved, and you thought that moving it from the side [i.e., indirectly] would likewise be forbidden, and afterward you heard that moving from the side is not called moving — then you will no longer judge that what is set aside is forbidden to be moved from the side. However, in this matter error befalls a person's intellect, in that he thinks at first that the thing is one way and afterward finds it another way; and here too arise the dispute and the divergence between lines of reasoning (sevarot), and therefore it happens that one person generates a certain conclusion and another denies it.

It is further of the nature of reflection that similar things are learned from one another. That is, if we found two similar subjects, and in one of them we found a certain predicate stated explicitly, it is right that that predicate be found in the second as well, even though it was not stated explicitly of it; and this is called an analogism (binyan av, a paradigm case, or mah matzinu, "just as we find"). Likewise, in this manner we judge from the lesser to the greater, or the reverse. Namely, if a predicate is found in a subject that is lesser than its fellow, and it is fitting for that predicate to be found in the subject that is greater than it, we judge that it is in it. Likewise from the greater to the lesser; and this is called an a fortiori argument (kol she-ken and kal va-chomer). For example, they said in Torat Kohanim [the Sifra]: "An individual is taken out of the class of the community, and a prince is taken out of the class of the community; just as an individual brings a suspensive guilt offering, so too a prince brings a suspensive guilt offering" — this is a derivation by force of similarity; and when they said: "If the individual, who does not bring a male [animal] upon becoming aware [of his sin], brings a suspensive guilt offering, then the prince, who brings a male upon becoming aware — is it not right (אינו דין) that he brings a suspensive guilt offering?" — this is called an a fortiori argument. Now if you find that the subjects which you thought to be similar are not truly similar, the conclusion is annulled; likewise, if you find that the one you thought lesser or greater is not lesser or greater, the conclusion is annulled; or if you find another subject similar to the subject under judgment which does not have that predicate — your conclusion is annulled. For example: when we were thinking that "the community should be learned from the prince," the Talmud replied (Keritot 26): "The community cannot be derived from the prince; what of the prince — [he is distinctive] in that there is a female among his offerings" — and it turns out that the community and the prince are not truly similar. Likewise, when they derived the prince from the anointed priest by an a fortiori argument: "If the anointed priest, who brings his sin offering after he has left [office], does not bring for prior [sins], then the prince, who does not bring after he has left [office] — is it not right that he should not bring for prior [sins]?" — they rebutted the a fortiori argument by saying: "What of the anointed priest — [he is distinctive] in that he does not bring for an unwitting act [alone]; will you say so of the prince, who brings for an unwitting act?" And this is because at first we thought the anointed priest to be greater than the prince, and therefore we derived that if he does not bring an offering for prior [sins], a fortiori the prince, who is lesser than he; and afterward we found that the prince is not lesser, since in another aspect he is greater than him, and if so it is impossible to judge from the one to the other. And when they wanted to derive the prince from the individual, by saying: if the individual, who does not bring a male upon becoming aware, brings a suspensive guilt offering, then the prince, who brings a male upon becoming aware — is it not right that he brings a suspensive guilt offering? — they rebutted the reasoning by saying: "Let the anointed priest prove [the contrary] (משיח יוכיח), for he brings a male upon becoming aware and does not bring a suspensive guilt offering." And this is because we have already found a subject similar to the subject under judgment which does not have that predicate.

It is further of the nature of reflection that two matters, of which one is antecedent and one consequent, necessitate one another. That is, when the antecedent is found the consequent is found, and when the consequent is absent the antecedent is absent. For example, they said in the Talmud (Pesachim 19): "And if it enters your mind (ואי סלקא דעתך) [that he holds in accordance with] R. Akiva, let him teach a fourth [degree of impurity] in terumah and a fifth in consecrated [food]." Now this necessity is founded on this foundation that we have stated, namely: it is certain that if he held in accordance with R. Akiva, it would follow from this that he would teach a fourth and a fifth; since we see that he does not teach a fourth and a fifth, it is therefore certain that he does not hold in accordance with R. Akiva. Now this reasoning is called a hypothetical syllogism, because its premise is a hypothetical statement.

It is further of the nature of reflection that, with differing predicates of which it is necessary that one of them alone be found in the subject, when the existence of one becomes clear to us, the absence of all the others is necessitated; and when the absence of all of them but one becomes clear to us, the existence of the one that remains is necessitated. For example, they said in the Talmud (Pesachim 4–5) [ed. Pesachim 5b]: "Learn from it (שמע מינה): kindling was singled out to divide [the categories of labor]" — this derivation is founded on the foundation we have mentioned. For kindling was singled out only either to divide or for a [mere] prohibition; since we saw that it was not singled out for a prohibition, it is therefore necessary that it was singled out to divide. Likewise, when they said (Bava Kamma 104): "What are the circumstances (היכי דמי)? If he did not do so before witnesses — how do we know? Rather, [it must be] that he did so before witnesses". The foundation of this is that one of these cannot fail to hold — either he did so before witnesses or not before witnesses; since it has become clear to us that it is impossible that it was not before witnesses — for if so, "how do we know?" — it is necessary that he did so before witnesses. Now this reasoning is called a disjunctive syllogism, because its premise is a disjunctive statement: either this predicate or that predicate is in this subject; or the reverse — this predicate is attributed either to this subject [or to that one], as I mentioned above.